אסון הבונים

התנגשות רכבת באוטובוס שהסיע תלמידים בטיול, בקרבת מושב הבונים

אסון הבונים, שאירע ב-11 ביוני 1985, כ"ב בסיוון תשמ"ה, הוא תאונת רכבת שבה התנגשה רכבת באוטובוס שהוביל תלמידים מחטיבת הביניים של בית ספר ברנר בפתח תקווה לטיול שנתי, בקרבת מושב הבונים. באסון נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. היה זה אסון הרכבת הגדול בתולדות מדינת ישראל, והשני בחומרתו בתולדות הרכבת בארץ ישראל (ב-17 בספטמבר 1939 ארעה תאונת הרכבת בצריפין בה נהרגו 29 בני אדם בהתנגשות של רכבת ואוטובוס).

כותרת "ידיעות אחרונות" למחרת האסון ביטאה את הזעזוע במדינה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

התאונה ותוצאותיהעריכה

התאונה אירעה בשעה 8:50 בבוקר. האוטובוס, בו נהגה רות דוידוב והיו בו 38 נוסעים, עצר לפני מפגש מסילת הברזל שבין דרך העפר שעליה נסע לבין מסילת הרכבת בקו תל אביב-חיפה סמוך למושב הבונים. הדרך הייתה דרך חקלאית, ולא הוצב בה רמזור או מחסום.

לאחר עצירה ממושכת, החליטה נהגת האוטובוס לחצות את המסילה, תוך שאינה שמה לב לרכבת המתקרבת מכיוון תל אביב. ייתכן שלא שמעה דבר עקב האזנה לרדיו שהושמע בעוצמה גבוהה. נהג הקטר הבחין באוטובוס ממרחק של כ-800 מטרים, אולם העריך שזה יספיק לחצות את המסילה לפני שהרכבת תגיע לצומת. מסיבה שאיננה ברורה, נסע האוטובוס באיטיות, ונפגע על ידי הרכבת, על אף שנהג הקטר החל לבלום במרחק של כ-400 מטרים מהצומת. נוסעי האוטובוס הבחינו ברכבת לפני שפגעה בו, אך לא היה בידם לעשות דבר. הרכבת פגעה באוטובוס בחלקו האחורי במהירות של כ-75 קמ"ש והעיפה אותו למרחק של 40 מטרים.

מעוצמת הפגיעה נהרגו 20 מנוסעי האוטובוס, 18 מהם תלמידים, ובנוסף הנהגת. תלמידה נוספת מתה מפצעיה כעבור יומיים וכך עלה מניין ההרוגים ל-22, ובהם 19 תלמידים, מורה, נהגת האוטובוס ואם מלווה. 16 תלמידים נוספים נפצעו. הילדים ההרוגים השתייכו לכיתה ז' 12 בבית ספר "ברנר" בפתח תקווה, והיוו כמחצית מתלמידיה. ארבעה תלמידים נוספים מהכיתה נעדרו מהטיול.

הרכבת עצמה ירדה מהפסים, אולם מלבד פצוע קל לא היו בה נפגעים. קטר הרכבת, מסוג G-12 מספר 120, נפגע בתאונה, אך שופץ וחזר לשירות.

ההרוגים נקברו בחלקה מיוחדת בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.

התגובות לאסון בישראלעריכה

 
לוח זיכרון במקום האסון במושב הבונים
 
אנדרטת אסון הבונים ברחוב עין גנים בפתח תקווה
 
שמות הנספים (למעט הנהגת) באנדרטת אסון הבונים ברחוב עין גנים בפתח תקווה

האסון גרם הלם במדינה, הן בשל ממדיו והן בשל גילם הצעיר של הקורבנות. העיתונות דיווחה על ההורים שהתאספו במכון לרפואה משפטית שבאבו כביר ופרצו בזעקות שבר. בתחילה רחשו שמועות בכל רחבי המדינה, משום ששם בית הספר שתלמידיו נפגעו לא הותר לפרסום. במקרה אחד דווח בטעות לאב שבתו נספתה, ורק שעות לאחר מכן התברר שלא הייתה בין הנפגעים. בעיתון "הארץ" נכתב:

שיחות ספונטניות בנושא החלו בחנויות, ברחובות ובתחנות האוטובוס בין אנשים שלא הכירו זה את זה. דומה שאי אפשר היה שלא להזדהות עם אבלן של המשפחות, ושאנשים הרגישו צורך לדבר זה עם זה על האסון.

הוחלט לערוך לנספים הלוויה ממלכתית, שבה השתתפו נשיא המדינה וראש הממשלה. נשיא המדינה הכריז על היום כ"יום אבל לאומי", אך הדבר לא עוגן בהחלטה של הכנסת.[1][2]

האסון אירע מעט לפני תחילת חופשת הקיץ, ובית הספר ניסה לשוב ללימודים בימים שנותרו, לפי המלצתם של פסיכולוגים. הועלתה הצעה להאריך את שנת הלימודים, אך זו לא מומשה.

בעקבות האסון הוקמו כמה ועדות חקירה, הראשונה שבהן בראשות פרופ' משה לבנה מהפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון.[3] זו מצאה כי מצבו המכני של האוטובוס היה תקין לחלוטין.[4] נבדק מחדש נושא תמרורי הרכבת. אחת ההחלטות שהתקבלו הייתה ביטול כמה מהם. ועדה בראשות השופט עזרא קמא המליצה על שילוט ברור במפגשי רכבת וכביש והצבת מחסומים.[5]

נהג הקטר הפוגע, שלמה סומך, שב לעבודתו בקו חיפה-תל אביב עשרה ימים לאחר האסון. ב-1987 הוחלט להגיש נגדו כתב אישום.[6] ב-1989 זיכה אותו בית המשפט.[7] אחרי זיכויו העיד על עצמו ועל מהלך חייו אחרי האסון: "אני אדם מת. אדם נושם שלא חי. אצלנו הזמן לא זז".

ניצולי אסון הבונים נדרשו לעבור טיפולים רפואיים ממושכים, נאבקו במשך זמן רב מול חברת האוטובוסים "אגד" על פיצויים כספיים ולבסוף הושגה פשרה. בריאיון לעיתונות עשר שנים לאחר האסון ציינו את רגשות האשם ואת הקושי לפגוש את הוריהם של אלו שנספו, שבעיניהם של ההורים, הם, הניצולים, מסמלים את מה שילדיהם לא זכו לו. חלפו ארבע שנים בטרם שופר המעבר על ידי סלילת המפגש באספלט, בשנת 1989. בשנת 1990 הותקנו במקום רמזור התרעה ומחסום אוטומטי.[8]

האסון ויחסי דתיים-חילוניםעריכה

בשבועיים שלאחר האסון נגרם קרע חמור ביחסי דתיים-חילונים, לאחר ששר הפנים ממפלגת ש"ס, הרב יצחק חיים פרץ, קישר בין חילולי השבת בפתח תקווה, שבאותה תקופה היו שנויים במחלוקת, לבין האסון.[9] הרב פרץ סירב להתנצל, וחזר על הדברים בריאיון בתוכנית מבט לחדשות.[10] ההורים דרשו בזעם את התפטרותו ומחו כאשר ראש הממשלה שמעון פרס נמנע מלגנות את דבריו בחריפות המספקת לטעמם. גם האדמו"ר מלעלוב[דרושה הבהרה] דאז השמיע השקפה דומה לזו של הרב פרץ. הוא הטיל על ראש העיר פתח תקווה את האחריות בשל עניין השבת ודרש ממנו להתפטר.

עד היום משמשת אמירה זו של הרב פרץ כדוגמה מפורסמת לניסיון להסביר את קיומו של האל ואחריותו לגרימת אירועים היסטוריים, ומצוטטת בוויכוחים לגבי יחס האל לאסונות.[11]

לאחר האסון סירבה חברה קדישא לבקשת ההורים להקים להם אנדרטה בבית הקברות בפתח תקווה.[12]

אירועים מאוחריםעריכה

יריב אמיתי ממושב הבונים בנה סמוך למקום התאונה אנדרטה מפסי רכבת שעליהם נחרטו שמות ההרוגים, וכן ניטע גן של עצי תמר. באזכרה לנספים באסון שנערכה ביוני 2004 התברר שגנבי מתכת גנבו את פסי הפלדה מהאנדרטה.[13] בשנת 2011 חודשה האנדרטה, והונחה בה מסילת רכבת מחודשת עליה הונחה אבן שעליה נחרטו שמות הנספים באסון.

ב-2 באוקטובר 2001 הגיע למחסום הרכבת בחוף הבונים אביה של יאירה כהן, יקותיאל כהן, ושם התאבד, במקום שבו נספתה בתו שש עשרה שנה קודם לכן.[14]

בשנת 2006, כתוצאה מהתגובה הציבורית לאסון רבדים ותאונת הרכבת הקשה במפגש הרכבת ליד מושב בית יהושע, האיצה רכבת ישראל את תוכניתה למתן פתרון לבעיית ריבוי מפגשי הרכבת-כביש באותו מפלס, ולקראת סוף אותה שנה פרסמה מכרז לביצוע הפרדה מפלסית בין הכביש והמסילה במפגש הבונים.[15]

במאי 2013 שודרה בערוץ 10 כתבת תחקיר אודות האסון במסגרת התוכנית "אורלי וגיא חוזרים עם תשובה".[16] בכתבה נטען לשרשרת של טיוחים ורשלנות של גורמים שהיו אחראים להסדיר את מפגש הרכבת עם הכביש, ורק לאחר שנים רבות ומספר אסונות התנגשות במפגשי כביש-רכבת נוספים, תוקן המצב.

ליד בית הספר ברנר, ברחוב עין גנים בפתח תקווה, הוקמה אנדרטה לנספים בתאונה ובה פרטי התאונה ושמות הנספים למעט שם הנהגת, רות דוידוב.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

לנוערעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ישעיהו אביעם, אטימות, מעריב, 13 ביוני 1985
  2. ^ הנשיא:היום אבל לאומי, מעריב, 12 ביוני 1985
  3. ^ אייל ארליך, בכסף שעלתה חקירת אסון הרכבת, אפשר היה למנוע את התאונה, כותרת ראשית, 14 באוגוסט 1985
  4. ^ אורי שרון, אסון הבונים: ייחקר מצבה הבריאותי של נהגת האוטובוס לפני התאונה, חדשות, 16 ביוני 1987
  5. ^ יאיר פידל, צחי נגה, דו"ח אסון הבונים: צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית, חדשות, 21 באוגוסט 1986
    יגאל קוצר, יוחאי רפאלי, מומחה תחבורה: לא כל ההמלצות שניתנו לאחר אסון הבונים יושמו, חדשות, 30 באוגוסט 1989
  6. ^ אורי שרון, אסון הבונים: הפרקליטות נוטה להעמיד רדיו את נהג הקטר, חדשות, 24 בדצמבר 1986
  7. ^ אורי שרון, אין אשמים- נהג הקטר מצומת הבונים זוכה מאשמה, חדשות, 29 ביוני 1989
  8. ^ יגאל קוצר, מאיר תורג'מן, 5 שנים אחרי אסון הרכבת: הוקם מחסום בצומת הבונים, חדשות, 8 באוקטובר 1990
  9. ^ אמנון לוי, תאונה זו, על שום מה?, חדשות, 30 ביוני 1985
  10. ^ אמנון לוי, עתי"ם, "אם האסון יהיה פעמון אזעקה-הוא קורבן בוכה", חדשות, 27 ביוני 1985
  11. ^ אנשיל פפרמקבלים את האסונות בהבנה ומתפלאים כשהם לא קורים, באתר הארץ, 3 במרץ 2002
  12. ^ יעל פישביין, למה לנו אסור?, חדשות, 13 באוקטובר 1985
  13. ^ דוד רטנר, ההורים הגיעו לציין את יום השנה ל"אסון הבונים", וגילו שנגנבו חלקים מהאנדרטה, באתר הארץ, 13 ביוני 2004
  14. ^ אלון חכמון, אביה של אחת מהרוגות אסון הבונים התאבד סמוך למקום התאונה, באתר ynet, 2 באוקטובר 2001
  15. ^ נעמה סיקולר, 22 שנה אחרי - הפרדה מפלסית ליד מושב הבונים, באתר ynet, 25 בינואר 2007
  16. ^ מערכת, אורלי וגיא חוזרים עם תשובה • פרק 6, באתר של "רשת 13", 2 במאי 2013 (במקור, מאתר "nana10")